כבר יום שני, והכל נראה כאילו לא מתקדם לשום מקום.
חבר של אבא שלי שבמקרה הוא רופא ראה אותי לפני כמה ימים, קצת נכנס ללחץ הייתי אומרת.
לא עבר כמה שעות מאז שהוא ראה אותי והוא התקשר עם אבא שלי לאיזו פסיכולוגית מומחית לענייני אכילה שתחליף את הפסיכולוגית שאני נמצאת איתה עד היום.
את האמת , אני כל כך לא מתחברת אליה, כל כך לא מצליחה להבין למה אני הולכת לשם.
איך כל העניין הנפשי קשור בכלל לכל המחלה הזאת.
אבל אז הלכתי לפסיכולוגית המומחית, ונפל לי אסימון .. אולי הקטן ביותר אבל כן בכל זאת נפל משהו.
דיברתי איתה על עניין הפרעת האכילה, על כמה זה מפריע לי, על מה בדיוק עובר עלי, מה אני חושבת ועוד כל מיני דברים שהמון זמן לא היה לי למי להיפתח ולספר את הכל. לשפוך הכל.
היא הכניסה אותי למודעות מה שנקרא, אני חושבת .. היא הסבירה לי דברים שבחיים לא חשבתי שהגעתי ושאני אגיע אליהם.
נושא ה- BMI , ההשלכות, איך בכלל היא יכולה לעזור לי בהכל.
ואני חושבת שהצלחתי, אולי זה הצעד הקטן ביותר אבל גיליתי שאני כן מצליחה להיפתח אליה, לדבר איתה.
מה שלא קרה לי ולא הרגשתי עם הפסיכולוגית הקודמת שלי.
איך הגעתי למצב הזה ? אני כל פעם שואלת את עצמי את אותה שאלה.. שלא נדבר על כמה שואלים את השאלה הזאת אנשים אחרים שרואים אותי אחרי הרבה זמן.
איך מילדה שאהבה לאכול , שזה היה חלק מהנאות החיים שלה נהפכתי להיות ילדה שהאוכל בשבילי זה מעין סיוט ?
למה זה בכלל מגיע לי ? אני הרי סובלת, זה לא עושה לי טוב. וזה כל כך קשה להתמודד עם זה.
ואבא ואמא .. שכל כך לא מגיע להם המצב הזה, הטיפולים האלו .. יחד עם כל מה שעובר עליהם .
אני חושבת שנרגעתי, איפשהו. איכשהו ..
אני לא יודעת אפילו איך להסביר שאחרי הפגישה אתמול הרגשתי שיש מישהו מאחורי, יש מי שעוזר לי ! אני לא לבד בעניין.
היא הסבירה לי איך קשורה לעניין וכמה המחלה הזאת היא מחלה נפשית ופסיכולוגית ובגלל זה כל כך קשה דרך ההתמודדות איתה , ושהדרך היחידה שאפשר להתמודד איתה- זה להאבק איתה ולמצוא מאיפה באמת הכל התחיל ולמה.
והמישהו היחיד שבאמת יכול לצאת ממנה- זאת אני .. עם המון עזרה, אבל בסה"כ זאת אני .. לבד.
היא הסבירה לי שהיא לא תעשה את הטיפול לבד, אלא תעזר בצוות שלה.
שבינתיים כולל את רופא המשפחה שלי, ודיאטנית מוסמכת שתבנה לי תפריט מסודר שאני אהיה חייבת לעמוד בו וכך להישקל כל שבוע ולדעת איך התקדמתי .. אם בכלל.
הקטע המפחיד בפגישה היה כשהיא סיפרה לי על מחלקת האנורקסיות בתל השומר, איפה שהצוות והיא עובדים בו ביומיום.
מחלקה של בנות שצריכות להיות 6 שבועות סגורות בתוך מקום מסוים בביה"ח עם כל כך הרבה השגחה, ללא כל ביקור במשך היום אלא רק שעתיים עם קרובי משפחה בלבד.
אני לא רוצה להגיע לשם, זה יהיה קשה .. אבל זה עוד פרק זמן בחיים שאני כנראה הייתי צריכה לעבור.
ואני אעבור אותו בעזרת ה', אם לא בשביל עצמי .. בשביל כל המשפחה והחברים !
חבר של אבא שלי שבמקרה הוא רופא ראה אותי לפני כמה ימים, קצת נכנס ללחץ הייתי אומרת.
לא עבר כמה שעות מאז שהוא ראה אותי והוא התקשר עם אבא שלי לאיזו פסיכולוגית מומחית לענייני אכילה שתחליף את הפסיכולוגית שאני נמצאת איתה עד היום.
את האמת , אני כל כך לא מתחברת אליה, כל כך לא מצליחה להבין למה אני הולכת לשם.
איך כל העניין הנפשי קשור בכלל לכל המחלה הזאת.
אבל אז הלכתי לפסיכולוגית המומחית, ונפל לי אסימון .. אולי הקטן ביותר אבל כן בכל זאת נפל משהו.
דיברתי איתה על עניין הפרעת האכילה, על כמה זה מפריע לי, על מה בדיוק עובר עלי, מה אני חושבת ועוד כל מיני דברים שהמון זמן לא היה לי למי להיפתח ולספר את הכל. לשפוך הכל.
היא הכניסה אותי למודעות מה שנקרא, אני חושבת .. היא הסבירה לי דברים שבחיים לא חשבתי שהגעתי ושאני אגיע אליהם.
נושא ה- BMI , ההשלכות, איך בכלל היא יכולה לעזור לי בהכל.
ואני חושבת שהצלחתי, אולי זה הצעד הקטן ביותר אבל גיליתי שאני כן מצליחה להיפתח אליה, לדבר איתה.
מה שלא קרה לי ולא הרגשתי עם הפסיכולוגית הקודמת שלי.
איך הגעתי למצב הזה ? אני כל פעם שואלת את עצמי את אותה שאלה.. שלא נדבר על כמה שואלים את השאלה הזאת אנשים אחרים שרואים אותי אחרי הרבה זמן.
איך מילדה שאהבה לאכול , שזה היה חלק מהנאות החיים שלה נהפכתי להיות ילדה שהאוכל בשבילי זה מעין סיוט ?
למה זה בכלל מגיע לי ? אני הרי סובלת, זה לא עושה לי טוב. וזה כל כך קשה להתמודד עם זה.
ואבא ואמא .. שכל כך לא מגיע להם המצב הזה, הטיפולים האלו .. יחד עם כל מה שעובר עליהם .
אני חושבת שנרגעתי, איפשהו. איכשהו ..
אני לא יודעת אפילו איך להסביר שאחרי הפגישה אתמול הרגשתי שיש מישהו מאחורי, יש מי שעוזר לי ! אני לא לבד בעניין.
היא הסבירה לי איך קשורה לעניין וכמה המחלה הזאת היא מחלה נפשית ופסיכולוגית ובגלל זה כל כך קשה דרך ההתמודדות איתה , ושהדרך היחידה שאפשר להתמודד איתה- זה להאבק איתה ולמצוא מאיפה באמת הכל התחיל ולמה.
והמישהו היחיד שבאמת יכול לצאת ממנה- זאת אני .. עם המון עזרה, אבל בסה"כ זאת אני .. לבד.
היא הסבירה לי שהיא לא תעשה את הטיפול לבד, אלא תעזר בצוות שלה.
שבינתיים כולל את רופא המשפחה שלי, ודיאטנית מוסמכת שתבנה לי תפריט מסודר שאני אהיה חייבת לעמוד בו וכך להישקל כל שבוע ולדעת איך התקדמתי .. אם בכלל.
הקטע המפחיד בפגישה היה כשהיא סיפרה לי על מחלקת האנורקסיות בתל השומר, איפה שהצוות והיא עובדים בו ביומיום.
מחלקה של בנות שצריכות להיות 6 שבועות סגורות בתוך מקום מסוים בביה"ח עם כל כך הרבה השגחה, ללא כל ביקור במשך היום אלא רק שעתיים עם קרובי משפחה בלבד.
אני לא רוצה להגיע לשם, זה יהיה קשה .. אבל זה עוד פרק זמן בחיים שאני כנראה הייתי צריכה לעבור.
ואני אעבור אותו בעזרת ה', אם לא בשביל עצמי .. בשביל כל המשפחה והחברים !
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה