שלום לכם,
זהו הבלוג שלי. הוא מן מקום מפלט בישבילי,לברוח מכל הצרות ולהביע את כל התחושות והרגשות באותו הרגע.
קוראים לי נעמה ואני בת חמש עשרה וחצי אני לומדת בכיתה י' ולא נהנהת כלכך מהחיים.
ההורים שלי גרושים ויש לי אחות קטנה שהיא הסיבה שבשבילה אני חייה.
אני אספר לכם קצת על השבוע שעבר עלי
יום ראשון-
בבוקר קמתי לשבוע חדש.
עוד שבוע עם בחינות, עוד שבוע שאני חוששת ממנו ואלוהים יודע איך הוא יגמר.
ורק אני יודעת עד כמה אין לי כוחות בגוף, עד כמה אני עייפה.
הגעתי כמו תמיד לכיתה לפני כולם ניצלתי את זה על מנת לזרוק את הסנדוויץ שאמא הכינה לי...כבר חברות העירו לי על זה שאני זורקת את הסנדווץ אז בימים האחרונים החלטתי לעשות את זה לפני שכולם מגיעים.
שהגיעה שעת הארוחה אמרתי שאמא כבר הבינה שסנדוויצים ואני זה לא מסתדר וויתרה לי על הארוחה הזאת.
ברוב השעורים היום לא הקשבתי ורק נחתי.
חשבתי קצת על הצרות שרודפות אותי מאז שההורים התגרשו הבית לא נראה כמו שהוא ואחותי הקטנה מתנהגת שונה לגמרי למרות שלא מבינה בדיוק את המשמעות של הגירושים.
פתאום באמצע שיעור אחד ,היועצת נכנסה לקרוא לי כשקמתי מהכסא יעל לחשה לי להרים את המכנס ואמרה שהוא כולו נופל לי מבחינתי זה היה חלום, מידה 34 נופלת ממני?! פעם היא לא הייתה עולה עלי.
ואז דיברתי עם היועצת, היא הרצתה לי את אותה הרצאה כמו תמיד. אותה הרצאה שאני שומעת כבר שלושה חודשים מכל אדם שני.
ואז הלכתי להשקל אצל האחות והיא אמרה לי שתוך שבוע רזיתי, שוב רזיתי.
ואז היא התחילה להרצות לי שוב מחדש והפעם כבר לא היה לי כוח לשמוע אותה ואם רק היה לי את הכוח הזה בגוף לצעוק אליה שתשוק שהיא סתם שמנה ,מגעילה ושאני ממש לא מתכוונת להיות כמוה...אבל אל עשיתי את זה וחזרתי לכיתה.
כשהיום נגמר והגעתי הביתה ראיתי את הפלפל הממולא שאמא הכינה לי לאכול ובאמת שחבל לי לזרוק אותו לפח אחרי שאמא טרחה כל כך. אז לקחתי אותו ובאתי לשוקי,הכלב לפחות שמישהו יהנה ממנו. .
הלכתי לישון לא נורא שמחר יש מבחן, נעשה חזרה קטנה בערב.
כשהתעוררתי שמעתי את אמא שוב מתווכחת בטלפון עם אבא ורק חשבתי מתי זה יגמר?! אז היא הודיעה לי שאחותי סיוון כבר אצלו ושגם אני צריכה ללכת כי היא חייבת לרוץ לבית חולים כי סבתא מאושפזת שם.
היא נתנה לי נשיקה ורצה.
התקשרתי לאבא וביקשתי ממנו שיבוא לקחת אותי הוא אמר שהוא רואה משחק כדורגל והוא עסוק שאני יבוא ברגל, בדיוק עשר דקות.
יאצתי מהבית ובמקום עשר דקות לקח לי שעה התנשפתי כולי הגעתי לאבא הביתה שתתי כוס מים וחזרתי לישון, אז מה שהתעוררתי רק לפני שעה.
ואז הגיע לו יום שלישי... כל כך לא רציתי שיגיע היום הזה כייון שהיום יש בחינות בספורט . הנכשל הראשון שלי... בזמן האחרון אני לא משתתפת בשיעורי ספורט..יש לי פטור מהם. אבל עכשיו אני חיבת לעשות את הבחינה ולהשתדל להוציא לפחות ציון עובר. המורה אמרה שתתחשב בי אבל בכל זאת אני לי חשק אפילו לנסות. היא ביקשה מאיתנו כמה דברים שעל פיהם קובעת את הציון.שום דבר לא הצלחתי לעשות כמו שצריך! אולי חוץ מהכפיפות בטן שעוד איכשהו הוצאתי ציון עובר כיוון שזו לא הפעם הראשונה שאני עושה אותם.המורה אמרה שתדבר עם הורי...לאחר הבחינות פגשתי את יעל היא ראתה שאני מתנשפת חזק ומהר והבינה את הנסיבות. היא ליוותה אותי לכתה ,הוציאה כריך ואכלה..היא הציעה לי ממנו אבל סירבתי כמובן למרות שהיתי רעבה מאוד באותו הרגע לא יכלתי לעלות את המחשבה לאכול משו!!!פתאום חשתי סחרחורת קלה זה קורה לי הרבה אבל הפעם זה נגמר אחרת כנראה שהתעלפתי..מצאתי את עצמי בבית שלי ואמא החלה לדבר איתי.
אני לא אוהבת שאמא מדברת איתי על זה ובמיוחד כשהיא מתחילה להרים את הקול אז הלכתי לחדר. מיד עם הכניסה לחדר עליתי על המשקל ראיתי שעליתי כאילו, טוב גם הרגשתי את זה. איך לא?! אחרי השוקולד שאמא דחפה לי כדי שיכנס לי סוכר לגוף. חשבתי על זה שבטח האחות תשמח שעלית במשקל. שונאת אותה. שונאת את העולם. מה הבעיה של אנשים להבין שאני רוצה להיות רזה וברגע שאני יהיה כל הסיוט הזה יגמר?! החלטתי שנמאס לי,עבר עלי מספיק היום הלכתי לתת נשיקה לאחותי הקטנה שבאמת רק החיוך שלה מעודד אותי והלכתי לישון.
אני לא אוהבת שאמא מדברת איתי על זה ובמיוחד כשהיא מתחילה להרים את הקול אז הלכתי לחדר. מיד עם הכניסה לחדר עליתי על המשקל ראיתי שעליתי כאילו, טוב גם הרגשתי את זה. איך לא?! אחרי השוקולד שאמא דחפה לי כדי שיכנס לי סוכר לגוף. חשבתי על זה שבטח האחות תשמח שעלית במשקל. שונאת אותה. שונאת את העולם. מה הבעיה של אנשים להבין שאני רוצה להיות רזה וברגע שאני יהיה כל הסיוט הזה יגמר?! החלטתי שנמאס לי,עבר עלי מספיק היום הלכתי לתת נשיקה לאחותי הקטנה שבאמת רק החיוך שלה מעודד אותי והלכתי לישון.
ועכשיו כבר ערב יום חמישי
היום בבוקר התעוררתי בבהלה... שוב חלמתי את החלום הזה..שאני אוכלת כל כך הרבה,לא מפסיקה לאכול ופתאום רואה מספרים על המשקל שבכלל לא הכרתי, אבל פתאום בשונה מהמציאות לא אכפת לי ואני ממשיכה לאכול כל דבר שנמצא במקרר ובארונות, ומשפחתי וחבריי עומדים מולי ולא מפםסיקים לצחוק עלי.
זו לא הפעם הראשונה שאני חולמת על הדבר הנוראי הזה, הוא כלכך מפחיד אותי. אני נשבעת לעצמ כל פעם מחדש שלא אין מצב שאני יאכל כל כך הרבה..אסור לי! אני ישמין! ואוף עד כמה שאני עייפה אני לא נרדמת החלום הזה לא בורח ממחשבותי כל האוכל שאכלתי שם, כבר מספיק זמן לא אכלתי באמת. רע לי, פשוט רע לי. נראה לי אני לא ילך היום לבית הספר, נגיד לאמא שאני לא מרגישה טוב בגלל המחזור, היא לא יודעת שכבר חודשים שאני לא מקבלת.
כבר הגיע הערב,לא הלכתי לבית הספר ניסיתי ללמוד קצת ולהשלים את הנושאים שנלמדו ,לא ממש הצלחתי.
אף אחד מהכתה לא התקשר לשאול לשלומי,אף אחד מהכתה כבר לא מתעניין למה אני לא מגיעה לבית ספר או למה אני לא מרגישה טוב .זה מכניס אותי לדכאונות,זה אחד הדברים הרעים שילד בגילי יכול להרגיש שאין לו מי שיתמוך בו,שאין לו חברים שיעזרו לו ושיעתניינו בו.
זו לא הפעם הראשונה שאני חולמת על הדבר הנוראי הזה, הוא כלכך מפחיד אותי. אני נשבעת לעצמ כל פעם מחדש שלא אין מצב שאני יאכל כל כך הרבה..אסור לי! אני ישמין! ואוף עד כמה שאני עייפה אני לא נרדמת החלום הזה לא בורח ממחשבותי כל האוכל שאכלתי שם, כבר מספיק זמן לא אכלתי באמת. רע לי, פשוט רע לי. נראה לי אני לא ילך היום לבית הספר, נגיד לאמא שאני לא מרגישה טוב בגלל המחזור, היא לא יודעת שכבר חודשים שאני לא מקבלת.
כבר הגיע הערב,לא הלכתי לבית הספר ניסיתי ללמוד קצת ולהשלים את הנושאים שנלמדו ,לא ממש הצלחתי.
אף אחד מהכתה לא התקשר לשאול לשלומי,אף אחד מהכתה כבר לא מתעניין למה אני לא מגיעה לבית ספר או למה אני לא מרגישה טוב .זה מכניס אותי לדכאונות,זה אחד הדברים הרעים שילד בגילי יכול להרגיש שאין לו מי שיתמוך בו,שאין לו חברים שיעזרו לו ושיעתניינו בו.
ובכלל לפני שעה אמא קראה לי לסלון וגם אבא היה... כבר חשבתי לעצמי שאולי הם חוזרים והכל יהיה כמו פעם או שאולי קרא משהו לסבתא. אני מרגישה אשמה, מרגישה שסבתא שם בבית חולים בגללי, שהיא חטפה את ההתקף לב הזה באשמתי בזמן האחרון היא כל הזמן דיברה איתי וניסתה להכין לי אוכל, אבל סירבתי בנימוס כמובן או שפשוט אמרתי לה שאני יקח את האוכל ויאכל בבית ופשוט זרקתי את האוכל.
אמא קטעה את מחשבותי כשאמרה שאני חיבת טיפול פסיכוגי. המילה הזאת תמיד הפחידה אותי. התעקשתי ואמרתי לאמא שאני לא מתכוונת ללכת לטיפולים האלו ושאני לא מפגרת בשכל ואפחד לא ישנה את החשיבה שלי לגבי עצמי.
יכלתי לראות שאת אמא לא עניינה התגובה שלי, הבנתי כבר שהיא קבעה לי תור ואני חיבת ללכת.
התפללתי שהתור יהיה בעוד שבוע- שבועיים ויהיה לי זמן לשכנע את אמא שזה לא הדבר המתאים לי שאני בסדר אבל אז הסתבר לי שהתור נקבע למחר בבוקר.
תחזיקו לי אצבעות שיהיה בסדר.
-------------------------------------------------------------------------
עריכה:
כבר יום שישי בלילה
היום בבוקר שוב לא הלכתי לבית ספר אלא לפסיכולוג
בהתחלה ממש חששתי.כל הדרך אליו באוטו לא דיברתי ועברו לי מחשבות בראש לגביו.
כשהגענו אמא דיברה בעיקר היא סיפרה לו הכל, כמובן שמהצד שלה זאת אומרת איך שהיא ראתה הכל.
ומהצד הזה זה נראה כל כך פשוט -הילדה חולה היא תחזור לאכול ויהיה בסדר.
היא לא מבינה שזה מעבר לזה ואם אני אחזור לאכול אני אשמין יותר ממש שאני.
אחר כך אמא יצאה ונשארתי עם הפיסכולוג לבדבחדר קטן.
דיברתי קצת, לא הרבה הרי בכל מקרה הוא אומר הכל לאמא אחר כך ואם הייתי רוצה שהיא תדע את כל זה הייתי מספרת לה בעצמי לא!?
בסוף אמא נכנסה והוא אמר שנקבע איתו עוד פגישות באופן קבוע אבל לפני זה אני חייבת ללכת לרופא שיבדוק אותי.
אמא עכשיו מחפשת רופא בין הטובים, גם ככה היא כל היום בבתי חולים בגלל סבתא=[.
